אולי אני עוברת על חוק לא כתוב, אבל אני חייבת להודות שעד לא מזמן העניין שלי עם צילום היה מועט מאוד, אם בכלל. בטיולים בחו"ל בן זוגי היה אחראי על המצלמה והפעמים היחידות שהשתמשתי בה היו כשהיא הייתה מובנית בתוך האייפון שלי. העדפתי להתעסק עם ציור ועיצוב, צילום נראה לי כמו עסק מסובך עם מלא נוסחאות וכפתורים.
הרומן שלי עם המצלמה התחיל קצת אחרי שהבני הבכור נולד.
כמו הרבה אימהות, גם אני התמכרתי וצילמתי אותו ללא הפסקה. למדתי לחוות את העולם דרך העיניים שלו
וכל החוויות הראשונות האלה היו חייבות להיות מתועדות כדי שלא יברחו מהזיכרון.
למדתי שעל רגעים יקרים צריך לשמור, ואין דרך טובה יותר מלשמור אותם על גבי תמונה.
אני בטוחה שאמהות ואבות יזדהו איתי כשאומר שהתמונות של הקטן שלי הלכו איתי לכל אורך היום: כשהתגעגעתי אליו בעבודה, פתחתי את המחשב והוא חייך אליי משולחן העבודה, הוא העלה לי חיוך מיידי ואינסנטקטיבי ברגעים קשים ברגע שהסתכלתי עליו משומר המסך בפלאפון, וכשהוא הלך לישון ואני עוד לא מציתי תמיד היו סירטונים חמודים שלו שר וצוחק.
עד היום אני מסתכלת לפעמים בתמונות הראשונות שלו בבית חולים, הימים הראשונים בבית, השן הראשונה, צעדי ברווז מגושמים של גיל שנה והלב שלי מתכווץ מהמחשבה שזה עובר כל כך מהר וכמה טוב שיש לי דרך להיאחז ברגעים המדהימים האלה, שלא יחזרו.
בסטודיו שלי אני מנסה להעניק לכם, הורים ומשפחות, את אותה התחושה. לתפוס אינטימיות משפחתית, לתעד תקופה בחייכם כמשפחה, לתמצת רגע אמיתי וכן לתוך תמונה אחת.
אני מזמינה אתכם לתעד, לצלם ולהתרגש איתי.
אז... נתראה בסטודיו?
